פגיעות ספורט: גורמים, מניעה, והטיפול  בעזרת תוספי תזונה.

מבוא:

פגיעת ספורט נגרמת כתוצאה מהפעלת עומס העולה על יכולת העמידות של רקמת השריר, העצם או רקמות החיבור. הפגיעה עשויה לנבוע במהלך ביצוע מאמץ  אחד, עצים במיוחד, או מביצוע מספר רב של מאמצים בעצימות נמוכה השוחקים את הרקמה ואז נהוג יותר לכנות אותה כפגיעה הנובעת מ"שימוש יתר". לעומת פגיעת ספורט הייחודית יותר לאוכלוסיות ספורטאים, בדיקות חתך באוכלוסייה הכללית מראות כי נפוץ יותר למצוא פגיעות על רקע שימוש יתר בקרב נשים ואוכלוסייה מבוגרת מאשר בצעירים ובגברים. בשל הדמיון הרב בגורמים ובדרכי הטיפול של שתי התופעות הללו, נתייחס אליהן במהלך המאמר כאל סוג פציעה אחד.

מהפציעה ועד לדלקת:

בדרך כלל, הרקע לפגיעות מסוג זה הנו הפרזה בפעילות והעדר בקרת אימון. כאשר לא מחשבים כראוי את העומס והשחיקה המוטלים על הרקמה במהלך ביצוע המאמץ, תכנון לקוי של המנוחה הנלווית לאחר האימון שלא להספיק לשם התאוששות. התסמינים לפגיעה מסוג זה כוללים כאב מקומי בדרגות שונות וירידה בביצועים המלווה על-פי רוב במגבלה תנועתית. על מנת להבין את אשר מתרחש במהלך תקופת ההחלמה, מן הראוי שנעמוד על המכאניזם האחראי לכך: במהלך פעילות שרירית אינטנסיבית עשוי להיגרם נזק מיקרוסקופי לסיבי הרקמה, נזק שבעטיו נהרסת מעטפת התא השומנית ומתוכה משתחררת חומצה ארכידונית שמאותתת לגוף על נזק רקמתי שהתחולל. נוכחותה מביאה ליצירת פרוסטגלנדינים (הורמון שפועל באופן מקומי) המרחיבים את כלי הדם במקום הפגוע ומגדילים את חדירותם לחומרים שונים וכך למעשה מתאפשרת הזנה טובה לאזור הפגוע לשם שיקום הרקמה. כתוצאה מדליפה זו של חומרים נוצרת בצקת (בריחת נוזלים) הלוחצת על קצות עצבים מקומיים ולכן מתפתחים רגישות וכאב, זוהי למעשה הדלקת המוכרת אשר מאופיינת בנפיחות, אדמומיות רגישות וביכולת תנועה מוגבלת.

בשלב זה, תאי דם לבנים יעכלו את שיירי התאים מאזור הפגיעה ותהליך הריפוי יוכל להתחיל. היות וריפוי פצעים כרוך בהיווצרותה של רקמת חיבור חדשה, ניתן לראות צמיחה מחודשת של כלי דם וקולגן (המהווה מרכיב חשוב ברקמת החיבור ואשר מעניק לה את חוזקה). למעשה, כמעט כל פציעה כרוכה בנזק לרקמות חיבור. הגיד הנו רקמת חיבור המאופיינת במחזור דם לא מפותח אשר פוגם ביכולת להרחיק תוצרי פירוק הדלקת ולספק הזנה מחודשת וכתוצאה מכך תהליך הריפוי כולו מואט. העמסה ספציפית על האיבר הפגוע מגדילה את הסיכון ליצירת רקמה צלקתית ולהנצחת הדלקת הכרונית בעקבות שקיעת מלחי סידן במקום. בניגוד למצב הדלקתי הנורמלי החיוני לתהליך הריפוי, הדלקת הכרונית מעידה על עצירת ההתקדמות בתהליך זה. בנוסף, כאשר אין הענות לצורכי הגוף בזמן דלקת, והמאמץ נמשך, מלבד הסיכוי להחרפת הנזק, יתכן מצב בו שוקע חומר בשם פיברין בין סיבי השריר אשר גורם להתדבקויות של סיבי שריר ורקמה אלסטית. כך למעשה ניתן לאבד בקרה מוטורית עדינה ולפגום ביכולת התנועתית באותו איבר.

הגורמים לפציעות ספורט: 

עוד בטרם נסקור את הגורמים הקשורים במישרין להתהוות הפציעה, מן הראוי לשוב ולציין כי ישנם מספר גורמי סיכון ברי מניעה, החל בתכנון אימונים לקוי וכלה בבחירת משטחי אימון וציוד שאינם מתאימים. מחקר שעקב אחרי מספר שעות האימון הכולל של חברי קבוצת כדורגל בליגה האנגלית גילה כי מספר פציעות הספורט במהלך העונה ירד באופן משמעותי כאשר עלה מספר שעות האימון הכולל מ- 1,400 ל- 1,800, זאת בשל תוכנית אימון מדורגת והסתגלות טובה יותר בתקופת ההכנה. אולם ללא ספק הגורמים הקרדינליים בפציעות ספורט הם: חוסר איזון שרירי-גידי , העדר רכיבי כושר גופני ספציפיים, מבנה אנטומי לקוי, מחלות נילוות, גיל, מין ותזונה לא מאוזנת.

חוסר איזון שרירי-גידי פירושו הבדלים משמעותיים בכוח, במסת השריר או בגמישות בין שתי קבוצות שריר אנטגוניסטיות באותו מפרק או בין שני איברים סימטריים. הפרת איזון שכזו עשויה להתרחש כתוצאה מסיבות שונות (אימון לא מאוזן לקבוצות שרירים מנוגדות, טראומה, גיל וכו').

רכיבי כושר מסויימים  מהווים מערך הגנתי נוסף מפני פציעות ומקטינים את היקרותם. באופן כללי ניתן לומר כי חשיבותו של כוח השריר בכך שהוא שומר על שלמות המפרק כאשר זה נאלץ לעמוד בבלימת זעזוע קשה. הגמישות חשובה אף היא למניעת פציעות שכן טווח תנועה גדול יותר מקטין את הסיכוי לחרוג מגבולות הטווח התקין. כמו כן אנשי מקצוע רבים סבורים כי סיבולת אירובית עשויה אף היא להגן בפני פציעות כאשר מדובר באימונים ממושכים שכן השרירים לא מגיעים לאפיסת כוחות ומסוגלים לתמוך כראוי בשלד.

מבנה אנטומי לקוי עשוי אף הוא להוות מקור לאי סימטריה, לפיזור עומסים לא תקין ולפציעה, למשל אי שוויון באורך רגליים, או נטייה פנימה של כף הרגל העשויה לגרום לשברי מאמץ בקרב רצים. לכמה סוגים של דלקות גיד יש בסיס מבני, שכן החריצים בהם נעים הגידים על פני העצם יכולים לפתח בליטות עצם או סטיות מכניות אחרות.

מחלות נלוות כגון אוסטאוארתריטיס (דלקת פרקים ניוונית) מגדילות את ההארעות לפציעות ספורט, שכן הפעילות הגופנית עשויה לשחוק את הרקמות בקצב העולה על קצב שיחזורן ע"י הגוף.

הגיל עשוי אף הוא להיות גורם בפני עצמו לפציעת ספורט.  בשלב הצמיחה המהירה של גיל ההתבגרות, למשל, פלטת האפיפיזה בקצות העצמות עדיין פתוחה ועומס יתר עלול לגרום לרגישות ועצירת גדילת העצם כאשר זו לא מטופלת בזמן (למשל בעצם הרדיוס באמה בקרב מתעמלים). באנשים מבוגרים לעומת זאת נפוץ יותר למצוא קיצור רקמות רכות, ירידה בסיכוך המפרקים וירידה בחוזק רקמות החיבור אשר יחד עשויים להגדיל את הסיכוי לפציעה.

מין יכול אף הוא במקרים מסוימים להוות גורם סיכון לפציעות ספורט, למשל בנות בתחילת גיל ההתבגרות המתאמנות בענפים הדורשים הקפדה על משקל גוף נמוך ומחייבים שעות אימון רבות ואינטנסיביות. אוכלוסיית ספורטאיות כזו תמצא במאזן קלוריות שלילי לאורך תקופה ארוכה ותסתכן בגדילה לקויה, במסת עצם נמוכה ובסיכון גבוה יותר לאוסטאופורוזיס בגיל המבוגר.

תזונה שאינה מאוזנת מהווה אף היא גורם סיכון לפציעות ספורט. העדר כמות חלבונים מספקת תביא לדלדול ולהחלשות רקמת השריר ורקמות חיבור נוספות וכן לפגיעה במערכת החיסון. דוגמא נוספת היא ויטמין C החיוני לתהליך הבנייה מחדש של רקמת החיבור הנובע משחיקתו המתמדת. דוגמאות אלה הן אחדות מיני רבות הממחישות את חשיבות המזון לתקינות ועמידות הרקמות בפני עומסים גופנים.

פציעות אופייניות בספורט:

פגיעות הספורט יכולות להתרחש בכל אחד מרכיבי מערכת התנועה: עצמות, סחוסי המפרק, הגידים, השרירים או הרצועות. דוגמאות לפגיעה בגפיים העליונות ניתן לראות בענפי ספורט כגון טניס (Tennis elbow) כאן נראה דלקת בגידי האמה. בשחייה ומקצועות הזריקה ניתן לראות דלקת בכרית המסובבת בכתף (Rotator cuff) הנובעת משחיקה מרובה של הגיד בזיזי העצם. דוגמאות נפוצות לפגיעה בגפיים התחתונות ניתן למצוא בענפי ספורט כגון: כדורגל שם השכיחות גבוהה יותר לכאבים במפשעה, וכאבים בפיקת הברך, באתלטיקה שכיח למצוא דלקת בגיד אכילס או שברי מאמץ וכיוצא בזה.

אבחון:

ראשית יש לנסות לאתר שינויים שקדמו להופעת הפציעה כגון שינוי בנפח הפעילות, בסוג, או בעצימות הפעילות ואם לא נמצאו כאלה יש להעריך מחדש את התוכנית הקיימת ואת השלכותיה על הפציעה הנוכחית. מכיוון שפציעה עשויה להתרחש גם כתוצאה מהפרת האיזון בין הרס הרקמה לבין קצב בנייתה, יש לתשאל אודות הרגלי השינה והתזונה מחשש להתאוששות בלתי מספקת. בשלב הבא יש לבצע בדיקה גופנית במטרה לאתר באם הפגיעה הנה בשריר, ברקמת חיבור או במפרק. לבסוף יעשה שימוש באמצעים אבחנתיים לאישור סופי של האבחנה כך שפציעות כגון שברי מאמץ ניתן לאתר בבדיקת MRI (תהודה מגנטית) וכן במיפוי, קרעים ברקמות רכות (גיד, שריר) ניתן לאתר בבדיקת MRI ואולטראסאונד ושינויים ניווניים במפרקים וחבלות קשות בעצם ניתן לראות בצילום רנטגן.

מניעה:

פעילות גופנית סדירה והדרגתית המלווה בחימום נאות, וכשירות גופנית הכוללת כוח, גמישות וסיבולת אירובית במקביל לתמיכה תזונתית, בדר"כ מספקים ערובה טובה למניעת פציעות. לזאת ניתן להוסיף אמצעים כמו שימוש במגינים והקפדה על טכניקה נכונה במקצועות ספורט בהם הסיכון לפציעה גדול יותר.

טיפול בפגיעות ספורט חריפות:

באופן גס ניתן לחלק את הטיפול לשני חלקים. בשלב הראשון (מרגע הפגיעה ועד כיומיים לאחריו) נחל בטיפול שמטרתו להפחית את הנזק, הכאב והדלקת לכדי מינימום. כאשר הפגיעה היא ברקמות רכות, תוך זמן קצר ניתן לראות גודש, אדמומיות ונפיחות באזור המובילים להגבלה תנועתית ולכאב (ראה דלקת לעיל). תהליך זה עשוי להחריף בימים שלאחר הפגיעה ולכן הצורך בטיפול אינטנסיבי בתקופה זו. הטיפול המוצע מושג באמצעות ארבעה אמצעים הכוללים מנוחה (rest), קרח (ice), לחץ (compression) והרמה (elevation). על-סמך ראשי התיבות באנגלית זכה טיפול זה לשם RICE.

המנוחה – מומלצת כמובן בכדי למנוע החמרת הנזק.

הקירור – מטרתו היא לשם הקטנת הדימום הפנימי משום כיווץ כלי הדם באזור, וכן הנו משמש כמאלחש. משך הקירור המומלץ הנו כ- 15 דקות מידי שעה ביום הראשון, רק לאחר יומיים ניתן לעבור לטיפול המשלב מקטעים של חימום בני 2 –3 דקות לצורך הרפיית השריר המכווץ, אך בכל מקרה יש לסיים בקירור.

לחץ מקומי – על המקום הפגוע בעזרת תחבושת גמישה מסייע להפחתת הדימום והבצקת שנגרמת בעטיו.

הרמת האיבר – מעל גובה הלב מסייעת לחזרה הורידית מהאיבר ומונעת זרימה מוגברת אליו שפרושה נפיחות וכאב נוספים.

במקרה של כאב נפיחות או מגבלה תנועתית  ממושכת, יש לפנות שוב לרופא. לעיתים, כאשר מדובר בפגיעה קלה עד בינונית, מתלבטים האם יש לקבע את האיבר הפגוע גם אם הדבר לזמן קצר, הסיבה לכך היא אטרופיה (דלדול) הנגרמת לכל אחת מהרקמות המעורבות: שריר, רקמות חיבור וסחוס, וכתוצאה מכך להחלשות נוספת של האיבר כולו.

השלב השני לטיפול מכוון להחלמת הרקמות הפגועות, לשיקומן ולשחזור היכולת התפקודית שלהן. בשלב זה נכללים הטיפול התרופתי על סוגיו וכן הטיפול הפיזיוטרפי למטרת שיקום מהיר יותר ולמניעת איבוד יכולת תנועתית (אולם בזה לא נעסוק במסגרת זו). קיימים שני טיפולים תרופתיים נפוצים:

1. השימוש בנוגדי דלקת אנטי-סטרואידלים (וולטרן) ובאספירין לתקופה מוגבלת עשוי להועיל בהפחתת הדלקת והכאב. פעולת חומרים אלה היא ע"י בלימת הסנתזה של הפרוסטגלנדינים וכך למעשה נבלם התהליך הדלקתי ותהליך הריפוי כולו מואט  (ראה דלקת לעיל). חשוב לציין כי לתכשירים אלה עשויות להיות תופעות לוואי במערכת העיכול.
2. השימוש בתרופות המכילות קורטיקוסטרואידים (נגזרות של קורטיזון), הנן אנטי דלקתיות אך בעלות תופעות לוואי קשות יותר כגון עיכוב סינתזת קולגן החיוני לחיזוק רקמות החיבור.

במקביל לשיטות הטיפול שהוצגו לעיל, עומד הטיפול בעזרת תוספי מזון, שבמקרים מסוימים עשוי לחסוך את הטיפול התרופתי על תופעות הלוואי שלו.

טיפול בפציעות בעזרת תמיכה תזונתית:

ממומחי תזונה רבים מאמינים כיום כי תוספים תזונתיים יכולים להחיש באופן דרמטי את משך ההחלמה מפציעה. עובדה זו חשובה בעיקר עבור ספורטאים אך גם לציבור הרחב.בין סוגי הפציעות שמגיבים במהירות הרבה ביותר לתמיכה תזונתית נמנים מתיחות, נקעים, דלקות קלות, קשיות כרונית וכאבים מתונים בשריר-השלד, התכווצויות וחבלות.

¨מינרלים ווטמינים נוגדי חימצון

נוגדי חמצון הם קבוצה של רכיבים תזונתיים אשר חלקם מיוצרים בגוף וחלקם מצויים במקורות המזון השונים. מחקרים הראו כי רכיבים אלו עשויים להגן על רקמות הספורטאי בפני ראדיקלים חופשיים הנוצרים בפעולות מטבוליות שונות. עוד נמצא כי פעילות עצימה עשויה להפחית את כמות נוגדי החמצון בגוף בהשוואה לפעילות מתונה ולכן נגרמת עליה במספר הרדיקלים החופשיים בגוף המביאה להגברת העייפות בזמן מאמץ ולעלייה בסיכון לפציעה.

ויטמין A–נחוץ עבור סינתזה של קולגן וריפוי פצעים. בטא קרוטן יעיל יותר, בגלל פעולותיו החזקות כנוגד חמצון וכנוגד דלקת ובגלל בטיחותו המוגברת.

ויטמין C–חומצה אסקורבית ממלאת תפקיד עיקרי במניעת פציעות ובריפוין. מחסור בו קשור לפגם בייצור ולשמירה לקויה של קולגן, חומר יסוד וחומר מדביק בין תאי, הנושא תפקיד חשוב ביצירת רקמות גיד ורקמות אחרות. תפקיד נוסף שלו הוא בתור נוגד חימצון וכן בהקטנת רמות ההיסטמין ובכך מונע דלקת.

ויטמין E– פועל כנוגד חמצון חשוב הפועל עם אנזימים נוגדי חמצון אחרים להורדת מספר הרדיקלים החופשיים. יש לו גם פעילות קלה נגד דלקת בשל השפעתו על יצור פרוסטגלנדינים ולויקוטריאנים. ויטמין E בשילוב סלניום יעיל בטיפול בדלקות פרקים כרוניות כיוון שיחד מגבירים זה את השפעתו של זה. השפעה נוספת שלו היא בטיפול בפצעים והחשת ההחלמה.

סלניום– מהווה רכיב גלטטטיון פראוקסידאז הקשור בהפחתת נזקים אפשריים כתוצאה מחמצון שומנים. מחקרים הראו רמות סלניום נמוכות במקרים של דלקת מפרקים כרונית . לסלניום תפקיד סינרגיסטי, יחד עם ויטמין E בהגנה על קרומי התא מפני נזק הרדיקלים החופשיים.

אבץ– פועל כנוגד חמצון, מהווה מרכיב בעשרות אנזימים הקשורים למטבוליזם ובניית רקמות. העדרו עשוי לגרום להאטה בריפוי פצעים ואף לפיגור בגדילה. תפקידי האבץ הקשורים לתיקון רקמות הם: ייצוב קרומים, פעילות נוגדת חמצון, סנתזת קולגן ועיכוב מתווכי דלקת.

¨שומן בלתי רווי וטיפול בדלקת

חומצות שומניות הן מתווכות חשובות בדלקת, מפני שהן יכולות ליצור פרוסטגלנדינים, טרומבוקסינים ולויקוטריאנים המהווים בסיס לדלקת. שינוי ברמת קליטת השומן יכול להגביר, או להפחית באורח משמעותי את הדלקת בהתאם לסוג השומן. חומצה ארכידונית היא חומצה שומנית, המופקת כמעט אך ורק מן החי (חלב, בשר, דגים) ומשמשת ליצירת פרוסטגלנדינים ולויקוטריאנים דלקתיים. הדיאטות הצמחיות מטפלות היטב בדלקות כיוון שהן עניות בחומצה זו.

דרך נוספת להקטין את התגובה הדלקתית היא ע"י מתן חומצות שומן המתחרות על מקומה של החומצה הארכידונית בייצור פרוסטגלנדינים ולויקוטריאנים, למשל  שימוש בחומצות שומן בלתי רוויות מסוג אומגה 3 הכוללות: חומצה איקוספנטאנואית (EPA) וחומצה דוקוסהקסאנוית (DHA) הנמצאות בשמני דגים. מזונות עשירים במיוחד בחומצת שומן מסוג EPA הם מקרל, אנשובי, הרינג, אלתית, סרדינים, פורל אגמים, חידקן אטלנטי וטונה. רצוי להימנע מטיגון עמוק לדגים אלו היות וחום גבוה עלול לפרק שומנים אלו. מומלץ לאכול שתיים עד חמש ארוחות דגים בשבוע, או ליטול כף שמן דגים אחת ביום. עודף שמן דגים עשוי לגרום לרעלת ויטמין D במקרים מסוימים, לכן אין לעבור את המנה המומלצת. כמו כן עשוי שמן דגים לפגום בקרישת הדם, לכן אנשים עם בעיות  בקרישת הדם מן הראוי שיועצו ברופא קודם השימוש.

קבוצה נוספת של חומצות שומן בלתי רוויות המפחיתות את הדלקת הן חומצות שומן אומגה 6, אלה נמצאות בשמנים צמחיים כגון שמן תירס, סויה, חמניות, חריע או פשתן. מנה יומית בת כף אחת תקטין את התגובה הדלקתית.

צמחי מרפא לטיפול בדלקת

ציפורן השטן– צמח בעל תכונות אנטי דלקתיות, לעיתים קרובות משמש רכיב במוצרים המשמשים להתאוששות, בכדי להקל על דלקת לאחר אימון קשה למשל. צמח אפריקני זה משפר לרוב את הניידות (של הפרק הנגוע  בארתריטיס), והדבר מחזק את תהליך הריפוי. התברר כי הצמח מכיל לפחות שלושה מרכיבים עיקריים. העיקרי שבהם הנקרא הרפאגיד, ידוע בפעילותו האנטי-דלקתית. לא פורסמו תופעות לוואי כלשהן מתמציות צמח זה. ניתן ליטול מן התמצית 1 עד 6 גרם ביום לטיפול בדלקת.

פרוטאזות: התהליך הדלקתי נשלט על ידי מספר אנזימים, במיוחד אנזימים פרוטיאוליטים שהגוף מייצר בעצמו. אנזימים אלה, המפרקים חלבונים, מסלקים את הפסולת הדלקתית ומתחילים בתהליך התיקון.

אפשר לתמוך בתהליך או להאיצו בעזרת תוספת של אנזימים פרוטיאוליטים. הם מונעים את התפשטות התהליך הפתולוגי ומקצרים במידה ניכרת את משך המוגבלות. אנזימים פרוטיאוליטים מאיצים את התהליך הדלקתי הדרוש לריפוי פציעה או חבורה. משמעות ההאצה היא, מצד אחד, שפעולות צמצום הנזקים, התיקון והיצירה של רקמה חדשה מתבצעות ביתר כוח ודיוק, וכך הן מושלמות ביתר מהירות. מצד שני, ההשפעות המורגשות והנראות של הדלקת עלולות להתגבר. לעתים קרובות תהיה התגברות של הנפיחות, האדמומיות, החום והכאב, הם הסימנים לכך שהגוף עובד כדי לרפא את הפציעה.

החומרים המזינים את אנזים ה"פרוטאזה" הזה מצויים בכל התאים החיים. בצורה של תוספים, הם נמנים על המקורות הטובים ביותר לריפוי טבעי של פציעות ספורט ובעיות פרקים. שניים מן הנפוצים ביותר מקורם בפירות: פפאין מפפאיה וברומלן מאננס. ממצאים קלינים מראים כי שימוש בפרוטאזות קיצר את זמן ההחלמה מפציעות קלות משמונה ימים לארבעה ימים בקרב שחקני פוטבול.

השוק מציע מגוון רחב של אנזימים פרוטאוליטים לרכישה אולם מומלץ לבחור את אלה עם ציפוי המגן המקנה להם עמידות מפני פירוק חומצות העיכול. ככל שגדול מספר הפרוטאזות, כן גדלה ההשפעה. צירופים של ברומלן, פפאין, טריפסין וכימוטריפסין הם הטובים ביותר. בכל מקרה יש לנוטלם בין הארוחות. על אף שפרוטאזות יכולות לעזור לשיכוך כאבים, הם אינן מפסיקות את הכאב כמו שעושים משככי כאבים ואספירין. הפחתת הכאב תלויה בדרך כלל בסבילות של כל אדם לכאב.

זנגוויל –לזה יש שורה של השפעות מועילות, ובהן עצירת המתווך הדלקתי, פעילות מונעת-חימצון חזקה ומרכיב של פרוטאזה. ברוב המחקרים נמצא כי שימוש בזנגוויל הביא להקלה ניכרת בקרב חולי דלקות פרקים וללא תופעות לוואי. אמנם מרבית המחקרים הקליניים השתמשו באבקת שורש זנגוויל במינון של גרם 1 ליום, אך השורש הטרי עשוי להפיק תוצאות טובות יותר. מינון שווה-ערך יהיה 10 גרם של שורש טרי.

כרכום-צמח עתיק זה הוא בין התרופות הטבעיות הוותיקות ביותר נגד דלקות. הכרכום, הנלקח דרך הפה או בשימוש חיצוני כתחבושת, משמש זה דורות רבים להקלת כאבים ומיחושים. כורכורמין, המרכיב הפעיל בכרכום, הוא חומר חזק ובטוח נגד דלקות. כדי להפיק מתוך הצמח את המרכיבים הנלחמים בדלקת, נעשה שימוש בחומרים ממיסים. יש מרפאים המשתמשים במשרים של כרכום כדי להפחית דלקת. משערים כי יעילותו הרבה של הכרכום נגד דלקת נובעת מתכולת הויטמין C שבו החיוני לתיקון הרקמה. כמו כן לכרכום השפעה אנטי הסטמינית המעכבת סמפטומים הנובעים מנוכחותו.

פעולתו של הכורכומין היא הטובה ביותר בפציעות קשות, ופחות בדלקות כרוניות. יחד עם ברומלן, אנזים פרוטיאוליטי המופק מאננס, הכורכורמין אפקטיבי לריפוי רקמה מודלקת. ברולמן משפר את ספיגת הכורכורמין וגם הוא פועל נגד הדלקת. לשימוש נגד דלקת, המינון הרגיל הוא 400 מ"ג כורכומין שלוש פעמים ביום. נוסחאות מסחריות משלבות לעתים כורכורמין וברומלן, היות שהברומלן מגביר את הספיגה.

בוסווליה-השימוש העיקרי בבוסווליה ברפואה המודרנית הוא כתמצית צמחית נגד ארתריטיס ודלקות. פעולותיה הטיפוליות של הבוסווליה, בצורתה הסטנדרטית, כוללות: הקלה על נפיחות פרקים, השבה ושיפור של אספקת הדם אל פרקים דלוקים, הקלת כאבים, שיפור יכולת התנועה, הקלה על קשיון בוקר, חיסכון בסטרואידים ושיפור איכות החיים. בוסווליה פועלת בתחום ייחודי: על ידי חסימת האנזים ליפואוקסיגנאז, המביאה לירידה בלויקוטריינים המעודדים דלקת. ניתן ליטול מינונים בטוחים של 500-300 מ"ג ביום לטיפול בדלקת ובכאבים.

ביופלאבונואידים-הם כימיקלים המצויים במגוון רחב של צמחי מרפא וצמחים אכילים. הביופלאבונואיד הנפוץ ביותר בתפריט האדם הוא קוורצטין. יין אדום, אוכמניות, תפוחים, פלפלת, כרוב, שום, ותה שחור וירוק, כולם מקורות של קוורצטין. אבל יותר מכל צמח אחר, בצלים אדומים וצהובים הם מקורות עשירים מאד של החומר. למעשה, הקליפה הדקה שלהם – שאנו זורקים בדרך כלל – היא המקור העשיר ביותר מכולם של קוורצטין. במשך שנים רבות, רפואת העשבים המסורתית השתמשה בבצל לטיפול בכולסטרול גבוה, בנימים חלשים, בדלקות, בנגיפים ובאלרגיות. אך המדע המודרני החל רק לאחרונה לגלות את תפקידו של הקוורצטין במניעה ובטיפול במחלות אלה. קוורצטין הנו בטוח ומועיל ברמות שהוא נמצא במזון (עד 1,000 מ"ג ביום), אך קשה לעיתים לקבל כמות גבוהה ממנו ולכן ניתן להשתמש בקפסולות קוורצטין של 500 מ"ג, המוצעות למכירה בחנויות טבע.

מתיל-סולפוניל-מתן(MSM) –לאחרונה גילו כי סוג של גופרית, וליתר דיוק, גופרית אורגנית, הסוג שהגוף מסוגל לספוג ולנצל, עוזר להקל דלקת והתכווצויות שרירים. צורה זו של גופרית נקראת MSM. נמצא כי נטילת MSM מקלה על כאבים הקשורים להפרעות דלקתיות מערכתיות. אנשים הסובלים מארתריטיס מדווחים על הקלה מהותית בעקבות הוספת MSM לדיאטה שלהם, עם מינונים יומיים הנעים בין מנה קטנה של 100 מ"ג, ועד 5,000 מ"ג. אין סכנה של מינון עודף כיוון שזה מופרש בשתן בתוך מספר שעות. מתן  MSM מאפשר לשמור על הזרימה החופשית בתא, כך שחומרים מזיקים כגון חומצה לקטית זורמים החוצה, ואילו חומרים מזינים זורמים פנימה. הדבר מונע הצטברות לחץ בתאים, הגורמת דלקת בפרקים ובמוקדים אחרים. על ידי איזון הלחץ בתאים, מטפל MSM בגורם לדלקת, שלא כמו אספירין, המטפל בתסמין על ידי נטרול התחושה בעצבים. לאדם הסובל מכאבים או נפיחות בפרקים רצוי לשלב MSM עם גלוקוזאמין.

MSM אף הוכיח יכולת מרשימה ביותר להקטין את שכיחותם של כאבי שרירים או למנוע אותם לחלוטין, כמו גם באשר להתכווצויות ברגליים ובגב, במיוחד בחולים גריאטריים הסובלים מהתכווצויות כאלה בשעות הלילה או לאחר תקופות ארוכות של חוסר פעילות, ובספורטאים לאחר מאמץ גופני קשה.

טיפול בפגיעות מטיפוסים שונים

להלן ארבעה טיפולים מומלצים לריפוי הרקמות השונות.  דלקות גידים ופציעות מפרקים הן השכיחות והבעיתיות ביותר בקרב אנשים פעילים ולגביהן ניתנו המלצות לטיפול תזונתי מקיף בטבלה מספר 1.

1. טיפול בפגיעות השריר והגיד: דלקת הגיד נגרמת בדרך כלל ממתיחה חזקה של הגיד הקורעת בסיביו. המרכיב העיקרי בגיד  (והנפוץ ביותר בגוף) הוא חלבון בשם קולגן הנותן לו את קשיחותו. בזמן דלקת בגיד יש צורך לבנות קולגן חדש ולשם סנתוזו יש צורך מוגבר בחומצה אמינית בשם פרולין. על מנת להוציא לפועל תהליך זה  כהלכה, נמצא כי יש צורך בנטילה מוגברת של ויטמיןC  במינון של 1 – 3 גרם ליום כחלק מהדיאטה למטרת טיפול בדלקת.

2. טיפול בפגיעות מפרקיות: ספורטאים חובבים כמקצוענים עשויים לסבול מכאבי פרקים אשר עשוי להיגרם כתוצאה מנזק טראומטי או מצטבר לסחוס. הסחוס משמש לריפוד המפרק ולספיגת הזעזועים, בעל מבנה המכיל צרורות רבים של קולגן המתמזגים עם העצם בנקודת החיבור שלהם. אחת הסיבות לכאב הנגרם בדלקת פרקים ניוונית הוא כתוצאה מהעמסה ממושכת היוצרת מגע בין שתי העצמות זו בזו משום הישחקות סחוסן היוצר חיץ במצב נורמלי. נמצא כי מתן של תוסף תזונתי בשם גלוקוזאמין לאוכלוסיית ספורטאים עם דלקת פרקים ניוונית, הביאה להעלמות התסמינים כמעט לחלוטין. הגלוקוזאמין הנו חומר מוצא לגליקוזמינוגליקאנים אשר במצב נורמלי מהווים את מסגרת הרקמה התומכת בקולגן ויחד בונים את הסחוס ושומרים על שלמותו. לאחר טראומה הנגרמת לסחוס או כתוצאה מהזדקנות הגוף יש חוסר בכמות הגלוקוזאמין וכתוצאה מכך מואטת יכולת הבנייה מחדש של הסחוס.

3. טיפול בחבלות

מכות יבשות הן בין הפציעות הנפוצות ביותר בספורט. לרוב אין הן מהוות בעיה רפואית חמורה, ולמרות זאת, הן כרוכות לעתים בכאבים ואפילו בהפרעה לפעילויות היום-יום הרגילות. יש מספר טיפולים צמחיים בטוחים, לשימוש חיצוני, המסייעים לריפוי מהיר של חבלות.

לערמון המדברי (Horse chestnut) עבר עשיר בטיפול במחלות ורידים שונות, לרבות אי ספיקת ורידים כרונית. מספר מחקרים מגלים כי הוא מקטין את חדירות הנימים והנו אנטי-דלקתי.

הארניקה נפוצה גם היא לטיפול חיצוני במכות יבשות כחומר הכנה הומיאופתי לטיפול בחבלות פנימיות. מומלץ על כף מִשרה ארניקה בתוך 500 מ"ל מים קרים, לשימוש בקומפרסים רטובים על החבלה, מספר פעמים ביום. תחילה כדאי לוודא שאין אלרגיה לארניקה.

כברומלן ופפאין הם אנזימים פרוטאוליטים (המיוצרים בגוף ומסלקים את הפסולת הדלקתית לשם תחילת תהליך התיקון). אנזימים אלה ידועים כפועלים בגוף לריפוי חבלות. הברומלן משמש גם כחומר אנטי-דלקתי במספר מחלות.

אם החבלה היא תוצאה של תאונה טראומטית, יש לתת ארניקה 6x באופן פנימי כדי להרגיע את הגוף ולזרז את הריפוי. קומפרסים עם ג'ל ערמון מדברי ומִשרה ארניקה על החבלה יכולים להאיץ את הריפוי ובה בעת להפחית את הרגישות ותסמינים אחרים. בשילוב עם טיפול אנזימים פומי, גישה צמחית זו מציעה תרופה בטוחה ויעילה עבור רוב האנשים.

4. טיפול בפצעים פתוחים

בנוסף לבעיית המתיחות והמכות היבשות, פצעים פתוחים ושפשופים קלים הם תוצאה רגילה של תאונות בענפי ספורט הכרוכים במגע.

האכיניצאה  אמנם קנתה לה את המוניטין הנרחב והראוי שלה בתור מעוררת מערכת החיסון למניעה ולטיפול בזיהומים נגיפיים, אך היא מועילה מאד גם לריפוי פצעים. ניסויים בבעלי חיים וניסויים קליניים שבהם עשו שימוש במשחה העשויה מרכז מיץ האכיניציאה מצאו אישור לתועלת הצמח בטיפול בפצעים.

ג'ל אלוורה, המופק מעלי צמח האלו ורה, הוא בין החומרים הצמחיים הנפוצים ביותר לטיפול חיצוני. ישנם מספר דיווחים על יעילותו לפצעים קלים. אין לטפל בפצעים עמוקים ומזוהמים באלוורה, מאחר שבמקרים אלה הטיפול עלול להחמיר את הבעיה.

במצבים לא מסובכים אין כמעט סיכונים או השפעות רעות מטיפול באכיניציאה ובאלוורה.

נוגדי חמצון עשויים אף הם לסייע בטיפול ולזרז את משך ההחלמה.

טבלה 1 : מינונים מומלצים של  תוספי מזון לטיפול בדלקות נפוצות הנגרמות מפציעות ספורט.

סיכום:

מאמר זה סקר את הסיבות העיקריות להתהוות פציעות הספורט וכן הפציעות על רקע שימוש יתר. כמו כן הוצגו דרכי טיפול כלליות אגב התמקדות בתמיכה התזונתית לטיפול ולמניעה. יעילות השימוש  בצמחי מרפא ובתוספי תזונה אחרים הוכחה מעל לכל ספק כתורמת לשיקום מהיר תוך מינימום תופעות לוואי בהשוואה לטיפול התרופתי. יחד עם זאת מן הראוי להתמקד לא פחות גם בגורמי המניעה האחרים על מנת שלא להגיע כלל לשחיקת יתר ולפציעות.